בשבועות האחרונים התחלתי ללמוד יפנית. הסיבה שאני מספרת את זה כאן (ולא רק בבלוג החדש שפתחתי בנושא), היא שההחלטה ללמוד את השפה הלא פשוטה הזאת, נובעת מהתשוקה שלי למשחקי וידאו. תשוקה, שבשל מחסום השפה אני נאלצת לכבוש לא אחת, תלויה בחסדיהן של היצרניות והמפיצות, על השקפותיהן לגבי הפוטנציאל המסחרי של תרגום כותר כזה או אחר לאנגלית. ועבורי, כחובבת ז'אנרים שמקורם בארץ השמש העולה, כמשחקי-תפקידים יפניים (JRPG) או משחקים המתמקדים בדמויות חמודות (Kawaii), התלות הזאת משמעותה אכזבה מתמדת מהצורך לוותר על משחקים מסקרנים רבים, שלא מגיעים למערב כלל, או במקרה הטוב, מתעכבים תקופה ארוכה לפני שהם מתפרסמים באנגלית.

דוגמאות לא חסר, וביניהן כותרים הנחשבים למופתיים. משחקי ההרפתקאות Mother 3 ו-428 כמו גם Monster Hunter Portable 3rd יצאו רק ביפן. Ni no Kuni, משחק ההרפתקאות ל-DS  מבית היוצר של סטודיו ג'יבלי, שיצא לאור ביפן לפני כשנתיים לא הגיע עדיין, וספק אם יגיע בכלל למערב (אף שגרסת ה-PS3 המכילה עלילה שונה וטכניקת קרבות אחרת צפויה להתפרסם בארה"ב ב-2012). החלק הרביעי בסדר האימה המוערכת Fatal Frame, שהתחילה את דרכה ב-PlayStation 2, יצא ב-2008 ל-Wii אבל רק ביפנית. כותרי spin-off בסדרות כמו Monster-Hunter ו-Dragon Quest  הגיעו למערב רק באופן חלקי, ושנתיים יחלפו בין יציאתו לאור ביפן של הכותר הרביעי (והלא חדש ביותר) בסדרת "פרופסור לייטון" ועד שיגיע בחודש הבא לארה"ב. אפילו לכותרים האחרונים בסדרת פוקימון הסופר-פופולרית לקח חצי שנה להגיע למערב, וז'אנרים מסוימים כמו סימולציות-דייטינג כמעט ולא מיוצגים בספריות המשחקים דוברי-האנגלית.

אבל מה שהיה מבחינתי הקלף המכריע הוא משחק הספין-אוף Monster Hunter Diary המשלב בין סימולציית חיים-שלוים-של-חיות-חמודות מסוגה של Animal Crossing, אלמנטים של משחק-תפקידים וקרבות, ואזכורים של Hello Kitty. קוקטייל המתיקות הבלתי-אפשרי הזה, שהוציאה Capcom ל-PSP ב-2010, ושיצא בחודש שעבר במהדורה חדשה ומורחבת, היה פשוט משהו שאני חייבת לעצמי להשיג ולשחק. אלא שבשביל זה אני צריכה לדעת יפנית.

אז נכון שהיו כמה שפות שלמדתי בעבר ברצינות ובצורה מסודרת (ערבית וגרמנית) והיום אני יכולה לבטא בהן בקושי משפט או שניים, אבל הפעם אני חייבת ומתכוונת להצליח. ואת החלקים מהמסע הזה שיעברו במשחקי וידאו – אני מתכוונת להביא לפניכם כאן.

בניגוד למפגן הכוח והחדשנות שסיפקה נינטנדו בתערוכת E3 העולמית בקיץ האחרון, אירוע ההכרזה שהתקיים לפני מספר שעות באמסטרדם לקונסולה הניידת החדשה של היצרנית היפנית – הנינטנדו 3DS  - היה אכזבה של ממש. באירוע משמים, שנמתח ללא צורך למשך שעה ורבע – חצי שעה יותר מהאירוע שהתקיים במקביל בניו-יורק, שימשו על הבמה אנגלית מגומגמת ויפנית מתורגמת, כדי לפזר נתונים ישנים והבטחות חדשות, במקום את הערפל ששורר עדיין סביב ההשקה של הקונסולה החדשה. השקה, שכעת הוכרז שתתקיים באירופה בעוד כ-9 שבועות (ב-25 במארס).

תחת הסיסמה "יותר מאשר משחקים בתלת-מימד" הציגה היצרנית היפנית עובדות שכבר ידענו – שהמסך העליון של הקונסולה כפולת-המסכים רחב יותר מזה של ה-DS הקיים, שהיא מצוידת במצלמה קדמית (לצילום עצמי רגיל) ובשתיים אחוריות (לצילום בתלת-מימד), שיש לה חיישני תנועה, ושכשהיא סגורה אך לא כבויה (כלומר ב-Sleep Mode) היא יכולה להוריד תכנים מהרשת ולתקשר עם קונסולות 3DS אחרות המצויות בסביבה. כיצד אלו מבטיחים שימושים שהם "יותר מאשר משחקים בתלת-מימד" לא הוסבר באירוע, ממנו נעדר באופן מעורר דאגה גם כל אזכור להבטחות מהקיץ, ולפיהן ניתן יהיה לצפות באמצעות הקונסולה הניידת בסרטים מסחריים בתלת-מימד, מהסוג שמציף לאחרונה את בתי הקולנוע.

האירוע כלל עוד הבטחות ורמזים מעורפלים על העתיד המזהיר הצפוי לקונסולה התלת-ממדית הניידת. דובר בו על שיתופי פעולה מסחריים עם חברות תוכן (אף שבשלב זה הוזכרה רק EuroSport) ועל "מגעים" עם חברות סלולר ברחבי אירופה שלא ברור עדיין איזה ערך מוסף יוכלו להציע לצרכנים שם (לנו בארץ, אפשר להעריך, במילא כל התכנים האלו יהיו חסומים). אחרי הקדמה מלאת-שבחים ופרסומת עצמית ארוכה, עלה על הבמה גם David Sproxton, ממייסדי האולפן Aardman, ונטע לרגע תקווה שאולי וואלס וגרומיט המקסימים עושים את דרכם ל-3DS. מה שקיבלנו במקום זאת היה, ההבטחה הלא מרגשת שהכבשה המצוירת Shaun – שכיכבה כבר בכותר כושל ל-DS לפני כשנתיים – תופיע בסרטונים קצרצרים בני כדקה שיצאו לקונסולה, לא ברור אם חינם או בתשלום, לקראת סוף 2011.

מה שנעדר במפתיע מאירוע ההכרזה, היו הנתונים החשובים כל-כך להם חיכינו מאז הקיץ – מחירה המומלץ של הקונסולה הניידת החדשה ופירוט המשחקים שיהיו זמינים בעת ההשקה. במקום זאת קיבלנו רק את המחיר בארה"ב (250$) ורשימה של שלושים ומשהו משחקים שיצאו לאור "בין מועד ההשקה של הקונסולה ובין ה-7 ביוני".

כל אלו יחד, מצטברים לתחושה קשה שנינטנדו, והקונסולה הניידת החדשה שלה, לא בשלים עדיין להשקה, ומגיעים כעת לשווקים בארצות הברית ואירופה (ומשם לישראל) משיקולים שבראשם, כנראה, ניסיון להכות את התחרות הגוברת מצד אפל וסוני, ותקווה להספיק ולהגדיל את שורת הרווח, בימים האחרונים של שנת הכספים של היצרנית.

אז נכון שהטכנולוגיה והפוטנציאל של ה-3DS מרשימים מאד, וכנראה שבעתיד הלא רחוק מדי יהיו סיבות מצוינות לקנות אותה (גם במחיר הגבוה הצפוי בארץ, שאני מהמרת שיעמוד על כ-1400 ש"ח), אבל אני חוששת שב-25 במארס המלך עומד לצאת לרחובות כשהוא לבוש בחלומות בלבד.

את יום ההולדת הזה הקדשתי פחות לגיימינג, אבל המשפחה האוהבת לא שכחה את החיבה שלי למשחקי-וידאו ולאוכל מלוח, והכינה לי בהפתעה את ה-Pac-Man הזה מצ'יפס וירקות טריים…

אתר המשחקיה, המסקר כבר יותר משלוש שנים את סצנת המשחקים העולמית והישראלית על כל היבטיה (משחקי לוח, משחקי תפקידים, משחקי מחשב, קונסולות וכו'), מקיים בימים אלו תחרות כתיבת סיפורים בסגנון "אתה הגיבור". המטרה, כפי שמסבירים באתר, היא "לכתוב סיפור בו הקורא\שחקן נדרש לעשות בחירות שמשפיעות על התפתחות הסיפור. בין אם הרקע הוא שיטוט לילי בקופת חולים נטושה או הרפתקאה תת-ימית אדירה, זה לא משנה. חשוב שיהיו שלושים קטעים, שיהיו אפשרויות בחירה ושיהיו לפחות שני סופים שונים (למשל, אחד הצלחה מסחררת והשני מוות פתאומי)".

לפי אנשי "המשחקיה", את הסיפור ניתן לכתוב ולהגיש בכל פורמט שהוא – מסיפור רגיל בקובץ Word, דרך משחק טקסט בסגנון רטרו, ועד סרטון ביו-טיוב. במילים אחרות – בהחלט ניתן, ולדעתי מומלץ, להגיש לתחרות את הסיפור שלכם בתור משחק ב-RPG Maker. כל מה שתצטרכו הם רעיונות טובים, הומור ומקוריות (וגם "עלילה מעניינת ורקע צבעוני יוסיפו נקודות" מספרים המארגנים), ואת מנוע יצירת המשחקים עם טלאי העברית שתוכלו למצוא באתר האחר שלי, לצד מדריכים מפורטים כיצד להשתמש בו.

לזוכה בתחרות מציעים ב"משחקיה" חבילה יפה של פרסים ופרסום (שהולכת וגדלה), וכנראה יהיו גם פרסי ניחומים שיוגרלו בין כלל המשתתפים.

אז נכון שהזמן קצת קצר, כי שמתי לב לתחרות באיחור של חודשיים, אבל עדיין יש חודש שלם (ויום) עד למועד ההגשה האחרון ב-31.12. אני בכל מקרה מתכוונת להשתתף, ולא רק לשתף באתר האחר בחוויות מהתהליך, אלא גם לספק מדריכים, עצות וטיפים למי שרוצה להצטרף,. וגם למי שסתם חושב לנצל את ההזדמנות הזאת לעבוד קצת על משחק הרפתקאות מקורי משלו. בהצלחה.

אחד מהם הוא הטוויסט הקטן שעשו היוצרים לשתי דמויות ממוחשבות (NPC) שוליות בעיר Stormwind – הילדה Donna ואחיה William. השניים נראו עד אתמול מתרוצצים ברחובותיה של העיר כשהילדה מתחננת בפני הילד שיחזיר את הבובה שלה – Betsy שהילד לקח לה. "תחזיר לי את הבובה שלי!", היא דורשת והוא מסרב, ומשיב לה באמירות מעליבות דוגמת "התינוקת רוצה את הבובה שלה" ו"תינוקת בכיינית", ובמקום להרגיע את חששותיה שיפגע בבובה משיב לה ב-"Oops" מטריד.

כך זה היה במשך שש השנים האחרונות מאז המשחק יצא לאור. עד אתמול. מעכשיו, מסתבר, צמד הילדים ממשיך לרדוף אחד אחרי השני ברחובות Stormwind, אבל בהיפוך תפקידים. הבן רודף אחרי הבת. "הא, הא, יש לי את הגורילה שלך" היא מקנטרת, ותוהה בקול רם האם הצעצוע שלו יכול לקפץ בפארק. "זה לא פייר, תחזירי לי את הגורילה" הוא דורש, "את שוברת אותו". "אם אתה רוצה אותו חזרה, תצטרך להתחנן כמו קוף" משיבה דונה, ואחיה – שהיה עד עכשיו הבריון, קורא לה מרושעת ואומר שילשין עליה לאמא. וכדי שאנחנו השחקנים נדע שלא מדובר בסתם התנהגות מרושעת של הילדה אלא בנקמה, דונה גם קוראת אחריו "אז מי עכשיו תינוק בכיין".

אז לא, לא היית קוראת לסיפור ניצחון פמיניסטי. לא רק כי אלימות היא אלימות, אלא גם כי הקריאה "אותך לאמא" של וויליאם נראית לי סקסיסטית במספר רמות. ובכל זאת, בעולם השוביניסטי כל כך של World of Warcraft בהחלט מדובר בטוויסט נחמד.

אחרי הרבה התלבטויות בשל הביקורות המעורבות, החלטתי לקנות את My Life as a King, משחק סימולאציה ואסטרטגיה ל-Wii, המתרחש באחד העולמות הקסומים של Final Fantasy. מכיוון שמדובר בכותר שניתן לרכישה רק בחנות המקוונת של נינטנדו, ה-Wii Shop Channel, חיברתי את הקונסולה שלי לאינטרנט, וניסיתי להכנס לחנות. אחרי שניות ארוכות של המתנה קיבלתי הודעה כי הערוץ הדיגיטלי התעדכן, ועלי להוריד על כן עדכון מערכת ל-Wii לפני שאוכל לחזור ולהשתמש בחנות.

כמי שנהנתה עד אותו שלב מהאפשרויות המגוונות של עולם התוכנות הפרטיות ה-Homebrew, לא רציתי לבצע את העדכון, גם מהחשש לאבד את היכולת להפעיל תוכנות כאלו, וגם, ובעיקר, בשל הסכנה שהקונסולה שלי תושבת. נינטנדו, מסתבר, אינה בוחלת באמצעים במלחמתה, הלא מובנת, נגד שוק התוכנות הפרטיות, כולל השבתה של קונסולות עליהן הותקנו תוכנות כאלו.

כתחליף, ניסיתי תוכנות פרטיות שונות שאמורות היו לעדכן את החנות המקוונת, ללא ביצוע עדכון מערכת שלם. אלא שכל הניסיונות האלו נכשלו פעם אחר פעם, והותירו אותי מתוסכלת – ועם 2,000 נקודות Wii (המטבע הוירטואלי של נינטנדו), שקניתי קודם ולא יכולתי יותר לממש.

יציאתו לאור של עדכון מערכת 4.3 ל-Wii לפני שלושה חודשים, הביאה אותי שוב לדפי אתר ה-Homebrew, בחיפושים אחר דרך לעדכן את החנות, מבלי להוריד עדכון מערכת. ושוב הסתבר, שכל השיטות שהוצעו שם נכשלות, ואין לי דרך להשיג גישה לחנות המקוונת. בצעד של ייאוש, החלטתי אז להסתכן ולהתקין את עדכון המערכת החדש ולפתור כך את הבעיה. "רק שהקונסולה לא תושבת", חשבתי בפחד, לוחצת על כפתור העדכון.

דקות ארוכות הכל נראה בסדר, כשמסך ההורדה והעדכון מתקדם בקצב איטי אך מעודד. ואז, קרוב לסיום ההתקנה קיבלתי הודעת שגיאה מסתורית (32022), המצביעה, לכאורה, על בעיה בשרתים של נינטנדו, ובפועל – אולי על הצורך ברכישת קונסולה חדשה.

המזל היחיד שלי היה, שהקונסולה המשיכה לתפקד. חלקית לפחות. לפני שנכשל, העדכון הספיק למחוק ולחסום לי את כל התוכנות הפרטיות, ולמחוק את כל המשחקים שקניתי דרך ה-Shop Channel. חוץ מהתוכנות החינמיות, מניין האבדות הסופי שלי כלל מספר משחקים שקניתי דרך ה-החנות הדיגיטלית, שני משחקים אמריקאים שלא היתה עכשיו דרך להריץ על הקונסולה האירופאית שלי, ו-2,000 נקודות Wii. וכן – גם האמונה שכל ההרפתקה של התוכנות הפרטיות אולי לא משתלמת בכלל.

אינדיאנה ג'ונס בא לעזרה

בשבועות הראשונים שלאחר פרסום עדכון המערכת, הייתי רחוקה מלהיות אופטימית. אם בעבר הצליחה קהילת התוכנות הפרטיות למצוא בתוך ימים ספורים שיטות לעקוף את המכשולים החדשים של היצרנית היפנית, הפעם, הפורומים היו שקטים באופן חשוד במשך למעלה מחודש.

ואז, ב-26 ביולי, התפרסמה הידיעה שיש פרצה חדשה שמאפשרת מחדש להתקין את ערוץ התוכנות הפרטיות על ה-Wii. הבעיה – מי שהתקין את עדכון מערכת 4.3 חייב לשם כך להשתמש בגרסה מקורית של המשחק הראשון בסדרת Lego Indiana Jones (או, לאחרונה, במשחק המרוצים Yu-Gi-Oh! 5D's: Wheelie Breakers). משחק, שלמרבה המזל ניתן להשיג משומש ברשת תמורת כ-70 ש"ח.

אז קניתי את המשחק (שהוא לא רע, אגב), ואחרי שעקבתי בזהירות אחר ההוראות, הצלחתי להתקין מחדש ערוץ ה-Homebrew, ולהפעיל גם את המשחקים האמריקאים (המקוריים) שלי. רק לחנות המקוונת של נינטנדו, שהיתה הסיבה המקורית לכל הבלגן הזה, לא הצלחתי להתחבר.

עד היום. היום מצאתי באינטרנט הסבר על איך להשתמש בתוכנה מיוחדת כדי לעדכן את ה-Wii Shop Channel. ולא רק שזה עבד, אלא שהסתבר לשמחתי, שכל ה-Wii Points שרכשתי נשמרו, ושאני יכולה להוריד מחדש, ללא תשלום, משחקים שקניתי בעבר.

אז נכון שהקרב בין נינטנדו לקהילת המפתחים העצמאיים רחוק מלהסתיים, ומן הסתם עדכוני מערכת עתידיים יהפכו שוב את החנות לבלתי זמינה, אבל בינתיים, אני בהחלט שמחה מההזדמנות המחודשת ליהנות מכל העולמות.

עדכון: למי שלא הצליח להשיג עותק של לגו אינדאנה ג'ונס , מסתבר שמעכשיו יש גם אפשרות להתקין תוכנות פרטיות באמצעות לגו בטמן או לגו מלחמת הכוכבים. בהצלחה.

בית משפט בארה"ב קבע בימים האחרונים, כי גם מי שקנה תוכנת מחשב חוקית מהיצרן, לא יכול להעביר או למכור אותה לאחרים, אם תנאי הרישיון המצורפים לתוכנה מגבילים זאת. בכך, יצר בית המשפט איום ממשי להמשך קיומו של שוק המשחקים המשומשים – שהינם תוכנות מחשב מבחינה משפטית – באפשרו ליצרניות להפוך אותו לבלתי חוקי, ע"י הוספת איסורים מתאימים בחוברות ההפעלה. איסורים, שאף שנכללו כבר בעבר במספר משחקים, הובנו עד עתה על ידי רבים כמתייחסים ליצירת עותקים נוספים של קוד התוכנה, ולא כמונעים מכירה של התקליטורים או המחסניות המקוריים.

פסק הדין שניתן לפני כשבוע על ידי ה-Ninth Circuit האמריקאי, דן בעניינו של Timothy Vernor, סוחר יד-שנייה שרכש תקליטורים חוקיים של תוכנת השרטוט והתכנון AutoCad, ומכר אותם הלאה ב-eBay. הסוחר, שקיבל מכתבי איום מהיצרנית, פנה לבית המשפט בבקשה להצהיר כי פעולותיו חוקיות. לצורך כך, ביקש מבית המשפט להפעיל עקרון משפטי שנקבע בארה"ב לפני למעלה מ-100 שנים, ולפיו מי שקנה יצירה שיש בה זכויות יוצרים – כמו ספר או תוכנת מחשב – רשאי למכור אותה לאחרים גם ללא אישור בעל הזכויות המקורי.

היצרנית מנגד טענה שהעיקרון המשפטי לא חל במקרה זה, מכיוון שהיא מעולם לא מכרה את התוכנה ללקוחותיה, אלא נתנה להם רק רישיון שימוש בתשלום. במילים אחרות, לשיטת היצרנית, לקוחותיה דומים למי ששכר דירה או החנה את רכבו בחניון בתשלום. בעסקה כזאת הלקוח משלם עבור הזכות לעשות שימוש ברכוש – כלומר באותה דירה, שטח חניה או תוכנת מחשב – אולם אינו רשאי להעביר או למכור את הרכוש לאחרים, ואף לא להעביר את הזכות עליה שילם.

בפסק הדין המקורי שניתן בעניינו של Vernor בבית המשפט שבסיאטל, דחה בית המשפט את טענותיה של Autodesk, יצרנית התוכנה. המבחן העקרוני, קבע אז בית המשפט, הוא האם הלקוח נדרש להשיב את הרכוש לבעליו המקוריים, שרק אז יראו בעסקה רישיון ולא מכר. על פי הגיון זה, ברור ההבדל בין השכרת דירה או העמדת חניה לשימוש זמני, ובין תוכנה שנמכרה ואשר למוכר אין זכות, ופעמים רבות גם לא יכולת, לדרוש את החזרתה הפיסית בתום תקופת השימוש.

אלא שפסק הדין שניתן כעת בבית המשפט הפדראלי לערעורים, הפך את ההחלטה המקורית.  תוך שהוא דוחה כמחוץ לסמכותו שיקולים כלכליים וחברתיים שהועלו בפניו – ובכלל זה עידוד המסחר והתחרות החופשית והגברת הוודאות בשוק  - קובע בית המשפט כי המבחן הנכון אינו החובה או היכולת להחזיר את הרכוש, אלא האופן שבו הצדדים הגדירו את העסקה ותנאיה. לשיטת בית המשפט, מקום שבו ההסכם בין הצדדים מוגדר מפורשות כרישיון, ומגביל משמעותית את זכויות השימוש ברכוש וכן את הזכות להעבירו לאחרים, אין לראות בעסקה מכר, והקונה לא רשאי לפעול ברכוש כבתוך שלו, ולהעבירו או למכור אותו הלאה לאחרים. מכיוון שתנאים אלו נכללו, בין היתר, בתנאי השימוש שצורפו לתוכנת ה-AutoCad, פעולותיו של Vernor הוכרזו כמכירה אסורה והפרת זכויות יוצרים.

ההשפעה הצפויה על שוק המשחקים המשומשים

בניגוד לשוק התוכנות העסקיות, שבו כמעט ולא מתקיים מסחר בעותקים משומשים, הרי ששוק המשחקים המשומשים הוא שוק פורח מאד שעסקים רבים – ובראשם רשת הענק העולמית GameStop – חבים לו את קיומם. לפי דוחותיה הכספיים של הרשת היא הכניסה בשנת 2009 כ-2.4 מיליארד דולר ממסחר בעותקים משומשים של משחקי וידאו, למעלה מרבע מכלל הכנסותיה ממכירות משחקים וחומרה.

פסק הדין החדש מאיים לשנות את התמונה באפשרו ליצרניות דרך קלה לחסום מכירה חוקית של עותקים משומשים. ואלו, כבר גילו את דעתן לא פעם, בדבר ההשפעה השלילית על עסקיהן שהן מייחסות לשוק המשגשג של עותקים יד-שניה.

"שוק המשומשים מהווה בעיה עצומה בארה"ב", הבהיר בעבר נשיא Epic Games – האחראית, בין היתר, לסדרת Gears of War המצליחה, ובדומה הביעו בכירים אחרים בתעשייה את דעתם כי "שוק המשחקים המשומשים פוגע בכותרים", אפילו במוצלחים ביותר שבהם.

"קשה אולי להצדיק תלונות על מכירות כשיש לך כותר שמוכר עשרות מליונים", צוטט אחד ממנהלי Bungie – מפתחת סדרת Halo, בהתייחסו לשוק המשומשים שפגע לדבריו גם בכותר המצליח. ובכל זאת, לדעתו, לא רק שלכותרים קטנים יותר יהיה קשה לשרוד בעתיד אם לא יצליחו לקבל החזר ממשי על השקעתם, אלא שבאופן עקרוני אין הוא רואה סיבה ש"מי שיצרו ופרסמו משחק, לא יקבלו הכנסות ממכירות נוספות שלו" בשוק המשומשים.

בחודשים האחרונים החלו מספר יצרניות ובראשן EA ו-THQ וגם Activision, לנקוט אמצעים ממשיים במערכה, על ידי גביית תוספת תשלום עבור תכנים ושירותים ממי שלא קנו עותק חדש של המשחק. "למעשה אנו רואים בשוק היד-שנייה הזדמנות לפתח קשרים ישירים עם לקוחותינו", כותבים EA באתר הרשמי שלהם. אלא שלדבריהם, "אנו חושבים שזה הוגן לקבל תשלום על השירותים שאנחנו מספקים, ולשמור את שירותי הרשת שלנו לאנשים ששילמו לנו על כך". פסק הדין החדש ישחרר, כך נראה, את היצרניות מהצורך בנקיטת מהלכים יצירתיים בהופכו את שוק המשומשים לבלתי חוקי.

המצב בארץ

חוק זכויות יוצרים הישראלי לא אוסר על מכירת עותקים משומשים של תוכנת מחשב, אלא אם אלו יוצרו באופן בלתי חוקי – כגון בהעתקה פיראטית – ונחשבים על כן על פי החוק ל"עותק מפר". יחד עם זאת ברמה המעשית אין לכך משמעות אמיתית, שכן בארץ לא קיים היום שוק ממשי של משחקים משומשים, מעבר למספר יוזמות שוליות של חנויות בודדות. בנוסף, התפתחות דיני זכויות היוצרים בעולם מושפעת רבות מזו שבארצות הברית, השפעה שיכולה לשנות גם את פרשנות החוק הישראלי. כך או כך, העלמה של האפשרות לקנות משחקים משומשים מחנויות בארה"ב, ואולי חשוב עוד יותר מ-eBay, תהיה ללא ספק מכה קשה למי שחיפש אלטרנטיבה זולה למשחקים חדשים, וקשה עוד יותר, למי שמנסה כמוני, לאסוף את משחקי העבר.

בצעד תמוה שיגרה בימים האחרונים נינטנדו ארה"ב מכתבי עורכי-דין המאיימים על אתרי מעריצים בהסרתם מהאינטרנט, ובפתיחת הליכים משפטיים נגדם. זאת בעקבות פרסום צילומי מסך של המשחקים החדשים בסדרת פוקימון ("פוקימון שחור" ו"פוקימון לבן"), שיצאו אתמול לאור ביפן לקונסולת DS הניידת.

תמונות מהמשחקים החדשים מתפרסמות ברשת כבר חודשים ארוכים, מאז החלה נינטנדו במסע יחסי הציבור לכותר החדש. יחד עם זאת, בימים האחרונים שלקראת צאתם של המשחקים לאור התגבר גל הפרסומים, משגרסאות המשחק עצמן הגיעו לידיהם של רבים, בחלק מהמקרים- קודם למועד הפרסום הרשמי.

המכתב ששיגרה נינטנדו מתעלם לחלוטין מהתפקיד המשמעותי שיש לאתרי המעריצים בקידום המותג והמשחק. "אף שנינטנדו מעריכה את העניין והתמיכה שלך בסדרת משחקי פוקימון", כתבו עורכי-הדין, "פרסום התכנים על ידך מפר את זכויות היוצרים של נינטנדו תוך הפרת החוק הפדראלי. פעולותיך גם עשויות לגרום לנזק משמעותי לנינטנדו, ולא מותירות לה ברירה אלא לנקוט בצעדים להגנה על קניינה הרוחני".

הצעדים האמורים כללו בנוסף לאיום בפתיחת הליכים משפטיים, גם פניה לספקי האינטרנט של האתרים בדרישה שיפעלו להסרת האתרים המפרים. על פי החוק האמריקאי, ספק אינטרנט שאינו פועל כאמור עשוי לשאת באחריות משפטית להפרה הנעשית על ידי לקוחותיו.

פעולתה של היצרנית היפנית בעייתית לא רק במישור היחסים שבינה לבין המעריצים אלא גם במישור המשפטי והמעשי. משפטית – החוק האמריקאי מאפשר לפרסם חלקים מיצירה ככל שהדבר דרוש באופן הוגן לצורך סקירה או ביקורת עיתונאית, ולכן לא היה מקום לדרוש באופן גורף להסיר את כל התמונות והחומרים שבאתרים. ומעשית – לא ברורה התועלת שתצמח לנינטנדו מהסרת התמונות נוכח היקף התפוצה והפרסום להם זכו המשחקים ברשת, ובכלל זה בסרטים מפורטים ב-YouTube המציגים בוידיאו את המשחקים על כל שלביהם.

אלא שהבעייתיות האמיתית היא בקשר בין אתרי המעריצים והמותג. זאת, במיוחד כשהמדובר בסדרת משחקי פוקימון, המחייבים את רשת המידע והתמיכה האינטרנטית כדי לשחק בהם. רשת, שעל הקמתה ותחזוקתה אמונים אתרי המעריצים העושים זאת בהשקעה ומסירות רבה, וללא תשלום. ובמקרה של האתרים להם נשלחו מכתבי עורכי הדין – גם ללא חסויות מסחריות.

נכון לכרגע האתרים צייתו לדרישה הגורפת והסירו את כל התמונות המתייחסות לכותרים החדשים. יחד עם זאת נותר לקוות כי מדובר במצב זמני בלבד, וכי היצרנית היפנית תחזור בה ממדיניותה החדשה וחסרת ההיגיון, ותטיל מגבלות הרסניות פחות על מי שמבקשים לסקר את כותריה.

כשקראתי לראשונה על התמחור הצפוי בארץ של ה-Move Playstation – בקר-התנועה החדש של סוני הופתעתי לרגע לטובה. המחיר שהוכרז לחבילה הבסיסית – 400 ש"ח, נראה זהה כמעט לזה של החבילה בארה"ב – שמחירה עומד על 100 דולר. האמנם הגענו למצב שגיימרים בארץ נהנים ממחירים דומים לאלו שבחו"ל?

האמת היא שלא. החבילה המשווקת בארץ, בחנויות דוגמת Bug, היא החבילה האירופאית ולא האמריקאית. ההבדל בין השתיים הוא גם בתכולה וגם במחיר. בחבילה האמריקאית תקבלו לצד מצלמת ה-PlayStation Eye ובקר בסיסי, גם את המשחק Sports Champions. באירופאית – רק דיסק עם גרסאות דמו של משחקים. ההפרש, אם כן, בין החבילות הוא מחירו של המשחק הנוסף שנמכר בארץ בנפרד תמורת 200 ש"ח נוספים. במילים אחרות – החבילה האמריקאית הבסיסית תעלה לכם בארץ 600 ש"ח, הפרש של מעל 55%.

המתמטיקה, אגב, דומה מאד אם תייבאו בעצמכם, באמצעות הזמנה בדואר, את החבילה הבסיסית האירופאית. זאת עולה באנגליה כ-260 ש"ח (45 פאונד), כלומר בארץ המחיר גבוה בכ-53%.

אז נכון שאם תזמינו מחו"ל תצטרכו לשאת בעלויות משלוח, ואולי גם מע"מ, אבל עדיין אתם יכולים לחסוך הרבה כסף, במיוחד אם אתם מתכוונים לרכוש בקרים נוספים – בין לצורך משחק רב משתתפים ובין להעשרת החוויה. מחירו של בקר נוסף בארץ הוא 280 ש"ח לעומת  כ-190 ש"ח בארה"ב, וה-Navigator – הבקר המשלים – עולה בארץ 200 ש"ח לעומת 114 ש"ח בארה"ב.

לפני שנים, כשעבדתי כעיתונאית באחד המקומונים קיבלתי שיחת טלפון נרגזת ממומחה בעל שם באחד התחומים שסיקרתי. "איך את מעזה לכתוב על נושאים שאת לא מבינה בהם?", נזף תוך שהוא מתייחס לטעויות שונות בכתבה שפרסמתי.

בגערה הזאת, נזכרתי אתמול כשעברתי על שתי כתבות בעיתון "הארץ" שהתייחסו למשחקי וידאו.

הראשונה, תחת הכותרת "בגיל 25, סופר מריו ממשיך לקפוץ", עיטרה את השער האחורי של עיתון הבוקר, וסיקרה את סדרת המשחקים החוגגת, כך לפי העיתון, "חצי יובל להשקתה". לצד סיפורים מההיסטוריה של הדמות הממוחשבת, מכילה הכתבה אנקדוטות, כמו הטענה שעל פי נתוני המכירות "השרברב החביב… גדול יותר אפילו מהארי פוטר" או שהשפם המפורסם נוצר מהרצון "להדגיש את אפו" של הכוכב.

אולם האם מריו חוגג באמת יום הולדת 25? האמת היא שלא. הדמות המפורסמת הופיעה לראשונה במשחק הארקייד דונקי-קונג שיצא ב-1981, וצמד האחים מריו (Mario Bros) כיכב במשחק ארקייד אחר מ-1983. למעשה, עד לתאריך יציאתו לאור ביפן של הכותר "Super Mario Bros" לפני 25 שנים, הספיק מריו לככב ב-10 כותרים שונים שיצאו למגוון רחב של קונסולות – ממכונות הארקייד ומחשבי ה-VIC 20  של קומודור, ועד לפלטפורמה הניידת הראשונה של נינטנדו ה- Game & Watch.

אז נכון שהבחירה בכותר ה-Super Mario Bros – הנמכר ביותר מכותרי הסדרה – אינה מחוסרת הגיון, אולם חגיגות חצי היובל, בהן בחר להתמקד העיתון, נראות הרבה יותר כחגיגה שיווקית של היצרנית היפנית מאשר כאירוע גיימינג אותנטי.

אלא שהבעיה העיקרית בכתבה אינה ההצדקה הרופפת לפרסומה, או הכותרת המוזרה המבלבלת, כך נראה, בין שם הכותר ("סופר מריו") לשם הדמות ("מריו"). הבעיה היא העובדות המוטעות המופיעות בה מחד, והעדרו, מאידך של תוכן עדכני ורלוונטי.

כך, לדוגמה ההשוואה להארי פוטר תמוהה, חשודה, ומופרכת. תמוהה וחשודה – מכיוון שבין גיבור משחקי הפלטפורמה לבין הדמות הספרותית-קולנועית אין ולא כלום, אלא אם נבחר לסווג את שניהם ברוח הדעות הקדומות של המיינסטרים, כ"גיבורי ילדים". מופרכת – שכן מריו היא אמנם סדרת משחקי הוידאו הנמכרת ביותר, שאף נכנסה לספר השיאים של גינס בזכות למעלה מ-200 מליון המכירות שלה, אולם היא עדיין מחווירה מול 400 מליון העותקים של ספרי הארי פוטר שנמכרו בעולם.

ומה לגבי מקורו של השפם המפורסם? בראיון שנתן יוצר הסדרה Shigeru Miyamoto הוא מספר כי "הענקנו לו שפם כדי שלא נצטרך לצייר לו פה. היה קושי להציג הבעות פנים עם דמויות קטנות". האף הגדול, אם כך, לא ממש קשור.

אשר לעדכניותה, פרט לתיאור האירועים המתוכננים על ידי נינטנדו במסגרת החגיגות השיווקיות – הכתבה אינה מתייחסת לגלגוליה ומקומה העדכני של הדמות המפורסמת, ותוך כך מותירה את הכותרת שבחר ה"ארץ" ולפיה "בגיל 25, סופר מריו ממשיך לקפוץ" ללא הנמקה או הסבר. וחבל, כי מריו, בניגוד לדוגמה לפאק-מן, מתחרהו הגדול על כתר דמות משחקי הוידאו המפורסמת ביותר, אכן שומר על כוחו וחיוניותו. לא רק שכותרים חדשים בכיכובו של השרברב המפורסם ממשיכים לצאת לאור, אלא שהם זוכים להצלחה וביקורות מעולות.

כך לדוגמה Super Mario Galaxy שיצא לפני כשלוש שנים ל-Wii נכנס לספר השיאים של גינס כמשחק הפלטפורמה התלת-מימדי הטוב שבכל הזמנים, והמשכו שיצא לאור לפני פחות מארבעה חודשים זכה אף הוא לביקורות יוצאות דופן ומופיע בטבלאות הדירוגים שני רק לקודמו בסדרה. מריו גם הוכיח את כוחו של המקור לפני פחות משנה, כאשר גרסה חדשה של הנוסחה הדו-ממדית הקלאסית – New Super Mario Bros. Wii – השיגה מכירות של קרוב ל-16 מיליון עותקים.

הכתבה גם מסתיימת בשני משפטים מוזרים. הראשון מספר על "תקליטור אוסף של מיטב גרסאות המשחק שעומד לצאת בקרוב". האמת היא שהתקליטור לא מכיל את מיטב הגרסאות אלא פשוט את ארבעת הגרסאות שיצאו ל-Famicom (מקבילתה היפנית של ה-NES). בנוסף, וחשוב יותר, נכון לכרגע האוסף מתוכנן לצאת ביפן בלבד. המשפט האחרון בכתבה ולפיו "לאלה שלא יכולים להתאפק, הרשת מספקת מגוון רב של אפשרויות להיזכר במשחק המיתולוגי והאהוב" נראה על רקע זה לא רק כהזמנה לפיראטיות, אלא גם כתוצאה של תחקיר גרוע.

סקירת בקר התנועה החדש של סוני

הכתבה השניה בתחום משחקי הוידאו שהתפרסמה אתמול ב"הארץ", הוקדשה לסיקור בקר התנועה החדש של סוני – ה-PlayStation Move . הכותרת העילגת "עשה את המוב" (באנגלית זה עובד (יותר) טוב…), דווקא לא מאפיינת את רמתו של הסיקור, המבוסס על התנסות אישית של הכתב עם התוסף החדש – לא רק במסיבת עיתונאים, אלא גם בקונסולה הביתית שלו. ובכל זאת הכתבה לא חפה מבעיות המעיבות על איכותה, ובעיקר – על תרומתה האפשרית לקוראים.

כך פותחת הכתבה באמירה כי ה-Move, המוכתר כניסיון "תשובה של סוני ל-Wii", ינסה להתמודד עם ה"קונסולה החלשה של נינטנדו", ומסיימת בטענה כי "חלק גדול" משחקני ה-Wii לא משחקים עוד במכשיר, וגם אם כן "הם נותרו עם משחקי הספורט" שהגיעו יחד עם הקונסולה. "שאלת השאלות של ה-Move", מסביר הכתב, היא "האם הוא יצליח להתחבב גם על קהל השחקנים הכבדים", ובמילים אחרות "האם סוני תצליח היכן שקודמתה נכשלה: לחבר את הגיימרים הכבדים ל-Move".

אמירות אלו, לא רק שמאירות את הסיקור כמבט צר וחד-צדדי של מי שמנסה לערוך השוואה בין שתי טכנולוגיות שרק אחת מהן מוכרת לו באמת, אלא, ובעיקר, מחשידות את הכותב בחוסר הבנה של התחום אותו הוא מסקר.

מה חלש בקונסולה של נינטנדו? מדוע שאלת השאלות של סוני היא האם תצליח לחבב את הבקר החדש על קהל השחקנים הכבדים? והאמנם נכשלה נינטנדו במשיכת אותם גיימרים אליה, וחמור מכך – בהשגת רוכשים נאמנים הנהנים מהקונסולה, ומשקיעים במשחקים חדשים?

הנחות היסוד של הכתב מלאות בסתירות פנימיות ופערים בלתי-מוסברים. אם אכן הקונסולה של נינטנדו חלשה מזו של סוני, ואף נכשלה באופן כללי ובמיוחד באותה זירה עיקרית אותה תוחמת "שאלת השאלות", מדוע נחוצה בכלל לסוני תשובה ל-Wii? ומה לכל זה ולקינקט של מיקרוסופט המוזכר בכתבה באגב?

האמת היא שה-Wii מבית נינטנדו היא המנצחת הגדולה של מלחמת דור-הקונסולות הנוכחי, ומובילה בפער מכירות עצום על פני ה-PlayStation וה-Xbox 360 המתחרות. זאת, בעקבות האסטרטגיה שבחרה היצרנית היפנית של יצירת "קונסולה חלשה" מבחינה גראפית והתמקדות, במקום כך, במחיר נמוך וחוויית משתמש ראשונית וחדשנית, שתקסום לקהל הרחב, ותרחיב את שוק משחקי הוידאו הרבה מעבר לאותו גרעין קשה של "שחקנים כבדים". אמת – הבקר החדש של סוני מנסה לתת, באיחור של ארבע שנים, תשובה ל-Wii, אבל לא במגרש הגיימרים הכבדים – שבו הקונסולה של נינטנדו אינה מתחרה וודאי שאינה מאיימת – אלא במגרש של הקהל הרחב ושחקני ה-casual. מגרש, שהפך לא רק את נינטנדו אלא גם חברות כמו Zynga (יצרנית פארמוויל) להצלחה מסחרית מסחררת שהוציאה את מיקרוסופט וסוני משלוותן.

"שאלת השאלות", אם כך היא הפוכה בדיוק מזאת בה מתמקד הכתב. ובשל כך גם דורשת להאיר בכתבה נקודות אליהן לא היתה התייחסות, ובראשן המחיר. מחיר – המורכב לא רק מזה של הבקרים – שלפי הכתב יעלו כ-860 ש"ח (לחבילת בסיס, בקר נוסף, ובקר ניווט), אלא ובעיקר ממחיר קונסולת ה-PlayStation עצמה, שמחירה היום בארץ כפול ויותר מזה של ה-Wii.

שאלה נוספת וחשובה לא פחות הנותרת בכתבה ללא מענה, היא האם חוויית המשתמש ב-Move מדויקת ועדיפה על זאת של ה-Wii. והאם כדאי בכלל לקנות את הערכה בארץ או שעדיף לייבא אותה מחו"ל. את התשובות לשאלות האלו, תצטרכו לחפש במקום אחר.