Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מחשבות’ Category

בשבועות האחרונים התחלתי ללמוד יפנית. הסיבה שאני מספרת את זה כאן (ולא רק בבלוג החדש שפתחתי בנושא), היא שההחלטה ללמוד את השפה הלא פשוטה הזאת, נובעת מהתשוקה שלי למשחקי וידאו. תשוקה, שבשל מחסום השפה אני נאלצת לכבוש לא אחת, תלויה בחסדיהן של היצרניות והמפיצות, על השקפותיהן לגבי הפוטנציאל המסחרי של תרגום כותר כזה או אחר לאנגלית. ועבורי, כחובבת ז'אנרים שמקורם בארץ השמש העולה, כמשחקי-תפקידים יפניים (JRPG) או משחקים המתמקדים בדמויות חמודות (Kawaii), התלות הזאת משמעותה אכזבה מתמדת מהצורך לוותר על משחקים מסקרנים רבים, שלא מגיעים למערב כלל, או במקרה הטוב, מתעכבים תקופה ארוכה לפני שהם מתפרסמים באנגלית.

דוגמאות לא חסר, וביניהן כותרים הנחשבים למופתיים. משחקי ההרפתקאות Mother 3 ו-428 כמו גם Monster Hunter Portable 3rd יצאו רק ביפן. Ni no Kuni, משחק ההרפתקאות ל-DS  מבית היוצר של סטודיו ג'יבלי, שיצא לאור ביפן לפני כשנתיים לא הגיע עדיין, וספק אם יגיע בכלל למערב (אף שגרסת ה-PS3 המכילה עלילה שונה וטכניקת קרבות אחרת צפויה להתפרסם בארה"ב ב-2012). החלק הרביעי בסדר האימה המוערכת Fatal Frame, שהתחילה את דרכה ב-PlayStation 2, יצא ב-2008 ל-Wii אבל רק ביפנית. כותרי spin-off בסדרות כמו Monster-Hunter ו-Dragon Quest  הגיעו למערב רק באופן חלקי, ושנתיים יחלפו בין יציאתו לאור ביפן של הכותר הרביעי (והלא חדש ביותר) בסדרת "פרופסור לייטון" ועד שיגיע בחודש הבא לארה"ב. אפילו לכותרים האחרונים בסדרת פוקימון הסופר-פופולרית לקח חצי שנה להגיע למערב, וז'אנרים מסוימים כמו סימולציות-דייטינג כמעט ולא מיוצגים בספריות המשחקים דוברי-האנגלית.

אבל מה שהיה מבחינתי הקלף המכריע הוא משחק הספין-אוף Monster Hunter Diary המשלב בין סימולציית חיים-שלוים-של-חיות-חמודות מסוגה של Animal Crossing, אלמנטים של משחק-תפקידים וקרבות, ואזכורים של Hello Kitty. קוקטייל המתיקות הבלתי-אפשרי הזה, שהוציאה Capcom ל-PSP ב-2010, ושיצא בחודש שעבר במהדורה חדשה ומורחבת, היה פשוט משהו שאני חייבת לעצמי להשיג ולשחק. אלא שבשביל זה אני צריכה לדעת יפנית.

אז נכון שהיו כמה שפות שלמדתי בעבר ברצינות ובצורה מסודרת (ערבית וגרמנית) והיום אני יכולה לבטא בהן בקושי משפט או שניים, אבל הפעם אני חייבת ומתכוונת להצליח. ואת החלקים מהמסע הזה שיעברו במשחקי וידאו – אני מתכוונת להביא לפניכם כאן.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בית משפט בארה"ב קבע בימים האחרונים, כי גם מי שקנה תוכנת מחשב חוקית מהיצרן, לא יכול להעביר או למכור אותה לאחרים, אם תנאי הרישיון המצורפים לתוכנה מגבילים זאת. בכך, יצר בית המשפט איום ממשי להמשך קיומו של שוק המשחקים המשומשים – שהינם תוכנות מחשב מבחינה משפטית – באפשרו ליצרניות להפוך אותו לבלתי חוקי, ע"י הוספת איסורים מתאימים בחוברות ההפעלה. איסורים, שאף שנכללו כבר בעבר במספר משחקים, הובנו עד עתה על ידי רבים כמתייחסים ליצירת עותקים נוספים של קוד התוכנה, ולא כמונעים מכירה של התקליטורים או המחסניות המקוריים.

פסק הדין שניתן לפני כשבוע על ידי ה-Ninth Circuit האמריקאי, דן בעניינו של Timothy Vernor, סוחר יד-שנייה שרכש תקליטורים חוקיים של תוכנת השרטוט והתכנון AutoCad, ומכר אותם הלאה ב-eBay. הסוחר, שקיבל מכתבי איום מהיצרנית, פנה לבית המשפט בבקשה להצהיר כי פעולותיו חוקיות. לצורך כך, ביקש מבית המשפט להפעיל עקרון משפטי שנקבע בארה"ב לפני למעלה מ-100 שנים, ולפיו מי שקנה יצירה שיש בה זכויות יוצרים – כמו ספר או תוכנת מחשב – רשאי למכור אותה לאחרים גם ללא אישור בעל הזכויות המקורי.

היצרנית מנגד טענה שהעיקרון המשפטי לא חל במקרה זה, מכיוון שהיא מעולם לא מכרה את התוכנה ללקוחותיה, אלא נתנה להם רק רישיון שימוש בתשלום. במילים אחרות, לשיטת היצרנית, לקוחותיה דומים למי ששכר דירה או החנה את רכבו בחניון בתשלום. בעסקה כזאת הלקוח משלם עבור הזכות לעשות שימוש ברכוש – כלומר באותה דירה, שטח חניה או תוכנת מחשב – אולם אינו רשאי להעביר או למכור את הרכוש לאחרים, ואף לא להעביר את הזכות עליה שילם.

בפסק הדין המקורי שניתן בעניינו של Vernor בבית המשפט שבסיאטל, דחה בית המשפט את טענותיה של Autodesk, יצרנית התוכנה. המבחן העקרוני, קבע אז בית המשפט, הוא האם הלקוח נדרש להשיב את הרכוש לבעליו המקוריים, שרק אז יראו בעסקה רישיון ולא מכר. על פי הגיון זה, ברור ההבדל בין השכרת דירה או העמדת חניה לשימוש זמני, ובין תוכנה שנמכרה ואשר למוכר אין זכות, ופעמים רבות גם לא יכולת, לדרוש את החזרתה הפיסית בתום תקופת השימוש.

אלא שפסק הדין שניתן כעת בבית המשפט הפדראלי לערעורים, הפך את ההחלטה המקורית.  תוך שהוא דוחה כמחוץ לסמכותו שיקולים כלכליים וחברתיים שהועלו בפניו – ובכלל זה עידוד המסחר והתחרות החופשית והגברת הוודאות בשוק  – קובע בית המשפט כי המבחן הנכון אינו החובה או היכולת להחזיר את הרכוש, אלא האופן שבו הצדדים הגדירו את העסקה ותנאיה. לשיטת בית המשפט, מקום שבו ההסכם בין הצדדים מוגדר מפורשות כרישיון, ומגביל משמעותית את זכויות השימוש ברכוש וכן את הזכות להעבירו לאחרים, אין לראות בעסקה מכר, והקונה לא רשאי לפעול ברכוש כבתוך שלו, ולהעבירו או למכור אותו הלאה לאחרים. מכיוון שתנאים אלו נכללו, בין היתר, בתנאי השימוש שצורפו לתוכנת ה-AutoCad, פעולותיו של Vernor הוכרזו כמכירה אסורה והפרת זכויות יוצרים.

ההשפעה הצפויה על שוק המשחקים המשומשים

בניגוד לשוק התוכנות העסקיות, שבו כמעט ולא מתקיים מסחר בעותקים משומשים, הרי ששוק המשחקים המשומשים הוא שוק פורח מאד שעסקים רבים – ובראשם רשת הענק העולמית GameStop – חבים לו את קיומם. לפי דוחותיה הכספיים של הרשת היא הכניסה בשנת 2009 כ-2.4 מיליארד דולר ממסחר בעותקים משומשים של משחקי וידאו, למעלה מרבע מכלל הכנסותיה ממכירות משחקים וחומרה.

פסק הדין החדש מאיים לשנות את התמונה באפשרו ליצרניות דרך קלה לחסום מכירה חוקית של עותקים משומשים. ואלו, כבר גילו את דעתן לא פעם, בדבר ההשפעה השלילית על עסקיהן שהן מייחסות לשוק המשגשג של עותקים יד-שניה.

"שוק המשומשים מהווה בעיה עצומה בארה"ב", הבהיר בעבר נשיא Epic Games – האחראית, בין היתר, לסדרת Gears of War המצליחה, ובדומה הביעו בכירים אחרים בתעשייה את דעתם כי "שוק המשחקים המשומשים פוגע בכותרים", אפילו במוצלחים ביותר שבהם.

"קשה אולי להצדיק תלונות על מכירות כשיש לך כותר שמוכר עשרות מליונים", צוטט אחד ממנהלי Bungie – מפתחת סדרת Halo, בהתייחסו לשוק המשומשים שפגע לדבריו גם בכותר המצליח. ובכל זאת, לדעתו, לא רק שלכותרים קטנים יותר יהיה קשה לשרוד בעתיד אם לא יצליחו לקבל החזר ממשי על השקעתם, אלא שבאופן עקרוני אין הוא רואה סיבה ש"מי שיצרו ופרסמו משחק, לא יקבלו הכנסות ממכירות נוספות שלו" בשוק המשומשים.

בחודשים האחרונים החלו מספר יצרניות ובראשן EA ו-THQ וגם Activision, לנקוט אמצעים ממשיים במערכה, על ידי גביית תוספת תשלום עבור תכנים ושירותים ממי שלא קנו עותק חדש של המשחק. "למעשה אנו רואים בשוק היד-שנייה הזדמנות לפתח קשרים ישירים עם לקוחותינו", כותבים EA באתר הרשמי שלהם. אלא שלדבריהם, "אנו חושבים שזה הוגן לקבל תשלום על השירותים שאנחנו מספקים, ולשמור את שירותי הרשת שלנו לאנשים ששילמו לנו על כך". פסק הדין החדש ישחרר, כך נראה, את היצרניות מהצורך בנקיטת מהלכים יצירתיים בהופכו את שוק המשומשים לבלתי חוקי.

המצב בארץ

חוק זכויות יוצרים הישראלי לא אוסר על מכירת עותקים משומשים של תוכנת מחשב, אלא אם אלו יוצרו באופן בלתי חוקי – כגון בהעתקה פיראטית – ונחשבים על כן על פי החוק ל"עותק מפר". יחד עם זאת ברמה המעשית אין לכך משמעות אמיתית, שכן בארץ לא קיים היום שוק ממשי של משחקים משומשים, מעבר למספר יוזמות שוליות של חנויות בודדות. בנוסף, התפתחות דיני זכויות היוצרים בעולם מושפעת רבות מזו שבארצות הברית, השפעה שיכולה לשנות גם את פרשנות החוק הישראלי. כך או כך, העלמה של האפשרות לקנות משחקים משומשים מחנויות בארה"ב, ואולי חשוב עוד יותר מ-eBay, תהיה ללא ספק מכה קשה למי שחיפש אלטרנטיבה זולה למשחקים חדשים, וקשה עוד יותר, למי שמנסה כמוני, לאסוף את משחקי העבר.

Read Full Post »

בצעד תמוה שיגרה בימים האחרונים נינטנדו ארה"ב מכתבי עורכי-דין המאיימים על אתרי מעריצים בהסרתם מהאינטרנט, ובפתיחת הליכים משפטיים נגדם. זאת בעקבות פרסום צילומי מסך של המשחקים החדשים בסדרת פוקימון ("פוקימון שחור" ו"פוקימון לבן"), שיצאו אתמול לאור ביפן לקונסולת DS הניידת.

תמונות מהמשחקים החדשים מתפרסמות ברשת כבר חודשים ארוכים, מאז החלה נינטנדו במסע יחסי הציבור לכותר החדש. יחד עם זאת, בימים האחרונים שלקראת צאתם של המשחקים לאור התגבר גל הפרסומים, משגרסאות המשחק עצמן הגיעו לידיהם של רבים, בחלק מהמקרים- קודם למועד הפרסום הרשמי.

המכתב ששיגרה נינטנדו מתעלם לחלוטין מהתפקיד המשמעותי שיש לאתרי המעריצים בקידום המותג והמשחק. "אף שנינטנדו מעריכה את העניין והתמיכה שלך בסדרת משחקי פוקימון", כתבו עורכי-הדין, "פרסום התכנים על ידך מפר את זכויות היוצרים של נינטנדו תוך הפרת החוק הפדראלי. פעולותיך גם עשויות לגרום לנזק משמעותי לנינטנדו, ולא מותירות לה ברירה אלא לנקוט בצעדים להגנה על קניינה הרוחני".

הצעדים האמורים כללו בנוסף לאיום בפתיחת הליכים משפטיים, גם פניה לספקי האינטרנט של האתרים בדרישה שיפעלו להסרת האתרים המפרים. על פי החוק האמריקאי, ספק אינטרנט שאינו פועל כאמור עשוי לשאת באחריות משפטית להפרה הנעשית על ידי לקוחותיו.

פעולתה של היצרנית היפנית בעייתית לא רק במישור היחסים שבינה לבין המעריצים אלא גם במישור המשפטי והמעשי. משפטית – החוק האמריקאי מאפשר לפרסם חלקים מיצירה ככל שהדבר דרוש באופן הוגן לצורך סקירה או ביקורת עיתונאית, ולכן לא היה מקום לדרוש באופן גורף להסיר את כל התמונות והחומרים שבאתרים. ומעשית – לא ברורה התועלת שתצמח לנינטנדו מהסרת התמונות נוכח היקף התפוצה והפרסום להם זכו המשחקים ברשת, ובכלל זה בסרטים מפורטים ב-YouTube המציגים בוידיאו את המשחקים על כל שלביהם.

אלא שהבעייתיות האמיתית היא בקשר בין אתרי המעריצים והמותג. זאת, במיוחד כשהמדובר בסדרת משחקי פוקימון, המחייבים את רשת המידע והתמיכה האינטרנטית כדי לשחק בהם. רשת, שעל הקמתה ותחזוקתה אמונים אתרי המעריצים העושים זאת בהשקעה ומסירות רבה, וללא תשלום. ובמקרה של האתרים להם נשלחו מכתבי עורכי הדין – גם ללא חסויות מסחריות.

נכון לכרגע האתרים צייתו לדרישה הגורפת והסירו את כל התמונות המתייחסות לכותרים החדשים. יחד עם זאת נותר לקוות כי מדובר במצב זמני בלבד, וכי היצרנית היפנית תחזור בה ממדיניותה החדשה וחסרת ההיגיון, ותטיל מגבלות הרסניות פחות על מי שמבקשים לסקר את כותריה.

Read Full Post »

לפני שנים, כשעבדתי כעיתונאית באחד המקומונים קיבלתי שיחת טלפון נרגזת ממומחה בעל שם באחד התחומים שסיקרתי. "איך את מעזה לכתוב על נושאים שאת לא מבינה בהם?", נזף תוך שהוא מתייחס לטעויות שונות בכתבה שפרסמתי.

בגערה הזאת, נזכרתי אתמול כשעברתי על שתי כתבות בעיתון "הארץ" שהתייחסו למשחקי וידאו.

הראשונה, תחת הכותרת "בגיל 25, סופר מריו ממשיך לקפוץ", עיטרה את השער האחורי של עיתון הבוקר, וסיקרה את סדרת המשחקים החוגגת, כך לפי העיתון, "חצי יובל להשקתה". לצד סיפורים מההיסטוריה של הדמות הממוחשבת, מכילה הכתבה אנקדוטות, כמו הטענה שעל פי נתוני המכירות "השרברב החביב… גדול יותר אפילו מהארי פוטר" או שהשפם המפורסם נוצר מהרצון "להדגיש את אפו" של הכוכב.

אולם האם מריו חוגג באמת יום הולדת 25? האמת היא שלא. הדמות המפורסמת הופיעה לראשונה במשחק הארקייד דונקי-קונג שיצא ב-1981, וצמד האחים מריו (Mario Bros) כיכב במשחק ארקייד אחר מ-1983. למעשה, עד לתאריך יציאתו לאור ביפן של הכותר "Super Mario Bros" לפני 25 שנים, הספיק מריו לככב ב-10 כותרים שונים שיצאו למגוון רחב של קונסולות – ממכונות הארקייד ומחשבי ה-VIC 20  של קומודור, ועד לפלטפורמה הניידת הראשונה של נינטנדו ה- Game & Watch.

אז נכון שהבחירה בכותר ה-Super Mario Bros – הנמכר ביותר מכותרי הסדרה – אינה מחוסרת הגיון, אולם חגיגות חצי היובל, בהן בחר להתמקד העיתון, נראות הרבה יותר כחגיגה שיווקית של היצרנית היפנית מאשר כאירוע גיימינג אותנטי.

אלא שהבעיה העיקרית בכתבה אינה ההצדקה הרופפת לפרסומה, או הכותרת המוזרה המבלבלת, כך נראה, בין שם הכותר ("סופר מריו") לשם הדמות ("מריו"). הבעיה היא העובדות המוטעות המופיעות בה מחד, והעדרו, מאידך של תוכן עדכני ורלוונטי.

כך, לדוגמה ההשוואה להארי פוטר תמוהה, חשודה, ומופרכת. תמוהה וחשודה – מכיוון שבין גיבור משחקי הפלטפורמה לבין הדמות הספרותית-קולנועית אין ולא כלום, אלא אם נבחר לסווג את שניהם ברוח הדעות הקדומות של המיינסטרים, כ"גיבורי ילדים". מופרכת – שכן מריו היא אמנם סדרת משחקי הוידאו הנמכרת ביותר, שאף נכנסה לספר השיאים של גינס בזכות למעלה מ-200 מליון המכירות שלה, אולם היא עדיין מחווירה מול 400 מליון העותקים של ספרי הארי פוטר שנמכרו בעולם.

ומה לגבי מקורו של השפם המפורסם? בראיון שנתן יוצר הסדרה Shigeru Miyamoto הוא מספר כי "הענקנו לו שפם כדי שלא נצטרך לצייר לו פה. היה קושי להציג הבעות פנים עם דמויות קטנות". האף הגדול, אם כך, לא ממש קשור.

אשר לעדכניותה, פרט לתיאור האירועים המתוכננים על ידי נינטנדו במסגרת החגיגות השיווקיות – הכתבה אינה מתייחסת לגלגוליה ומקומה העדכני של הדמות המפורסמת, ותוך כך מותירה את הכותרת שבחר ה"ארץ" ולפיה "בגיל 25, סופר מריו ממשיך לקפוץ" ללא הנמקה או הסבר. וחבל, כי מריו, בניגוד לדוגמה לפאק-מן, מתחרהו הגדול על כתר דמות משחקי הוידאו המפורסמת ביותר, אכן שומר על כוחו וחיוניותו. לא רק שכותרים חדשים בכיכובו של השרברב המפורסם ממשיכים לצאת לאור, אלא שהם זוכים להצלחה וביקורות מעולות.

כך לדוגמה Super Mario Galaxy שיצא לפני כשלוש שנים ל-Wii נכנס לספר השיאים של גינס כמשחק הפלטפורמה התלת-מימדי הטוב שבכל הזמנים, והמשכו שיצא לאור לפני פחות מארבעה חודשים זכה אף הוא לביקורות יוצאות דופן ומופיע בטבלאות הדירוגים שני רק לקודמו בסדרה. מריו גם הוכיח את כוחו של המקור לפני פחות משנה, כאשר גרסה חדשה של הנוסחה הדו-ממדית הקלאסית – New Super Mario Bros. Wii – השיגה מכירות של קרוב ל-16 מיליון עותקים.

הכתבה גם מסתיימת בשני משפטים מוזרים. הראשון מספר על "תקליטור אוסף של מיטב גרסאות המשחק שעומד לצאת בקרוב". האמת היא שהתקליטור לא מכיל את מיטב הגרסאות אלא פשוט את ארבעת הגרסאות שיצאו ל-Famicom (מקבילתה היפנית של ה-NES). בנוסף, וחשוב יותר, נכון לכרגע האוסף מתוכנן לצאת ביפן בלבד. המשפט האחרון בכתבה ולפיו "לאלה שלא יכולים להתאפק, הרשת מספקת מגוון רב של אפשרויות להיזכר במשחק המיתולוגי והאהוב" נראה על רקע זה לא רק כהזמנה לפיראטיות, אלא גם כתוצאה של תחקיר גרוע.

סקירת בקר התנועה החדש של סוני

הכתבה השניה בתחום משחקי הוידאו שהתפרסמה אתמול ב"הארץ", הוקדשה לסיקור בקר התנועה החדש של סוני – ה-PlayStation Move . הכותרת העילגת "עשה את המוב" (באנגלית זה עובד (יותר) טוב…), דווקא לא מאפיינת את רמתו של הסיקור, המבוסס על התנסות אישית של הכתב עם התוסף החדש – לא רק במסיבת עיתונאים, אלא גם בקונסולה הביתית שלו. ובכל זאת הכתבה לא חפה מבעיות המעיבות על איכותה, ובעיקר – על תרומתה האפשרית לקוראים.

כך פותחת הכתבה באמירה כי ה-Move, המוכתר כניסיון "תשובה של סוני ל-Wii", ינסה להתמודד עם ה"קונסולה החלשה של נינטנדו", ומסיימת בטענה כי "חלק גדול" משחקני ה-Wii לא משחקים עוד במכשיר, וגם אם כן "הם נותרו עם משחקי הספורט" שהגיעו יחד עם הקונסולה. "שאלת השאלות של ה-Move", מסביר הכתב, היא "האם הוא יצליח להתחבב גם על קהל השחקנים הכבדים", ובמילים אחרות "האם סוני תצליח היכן שקודמתה נכשלה: לחבר את הגיימרים הכבדים ל-Move".

אמירות אלו, לא רק שמאירות את הסיקור כמבט צר וחד-צדדי של מי שמנסה לערוך השוואה בין שתי טכנולוגיות שרק אחת מהן מוכרת לו באמת, אלא, ובעיקר, מחשידות את הכותב בחוסר הבנה של התחום אותו הוא מסקר.

מה חלש בקונסולה של נינטנדו? מדוע שאלת השאלות של סוני היא האם תצליח לחבב את הבקר החדש על קהל השחקנים הכבדים? והאמנם נכשלה נינטנדו במשיכת אותם גיימרים אליה, וחמור מכך – בהשגת רוכשים נאמנים הנהנים מהקונסולה, ומשקיעים במשחקים חדשים?

הנחות היסוד של הכתב מלאות בסתירות פנימיות ופערים בלתי-מוסברים. אם אכן הקונסולה של נינטנדו חלשה מזו של סוני, ואף נכשלה באופן כללי ובמיוחד באותה זירה עיקרית אותה תוחמת "שאלת השאלות", מדוע נחוצה בכלל לסוני תשובה ל-Wii? ומה לכל זה ולקינקט של מיקרוסופט המוזכר בכתבה באגב?

האמת היא שה-Wii מבית נינטנדו היא המנצחת הגדולה של מלחמת דור-הקונסולות הנוכחי, ומובילה בפער מכירות עצום על פני ה-PlayStation וה-Xbox 360 המתחרות. זאת, בעקבות האסטרטגיה שבחרה היצרנית היפנית של יצירת "קונסולה חלשה" מבחינה גראפית והתמקדות, במקום כך, במחיר נמוך וחוויית משתמש ראשונית וחדשנית, שתקסום לקהל הרחב, ותרחיב את שוק משחקי הוידאו הרבה מעבר לאותו גרעין קשה של "שחקנים כבדים". אמת – הבקר החדש של סוני מנסה לתת, באיחור של ארבע שנים, תשובה ל-Wii, אבל לא במגרש הגיימרים הכבדים – שבו הקונסולה של נינטנדו אינה מתחרה וודאי שאינה מאיימת – אלא במגרש של הקהל הרחב ושחקני ה-casual. מגרש, שהפך לא רק את נינטנדו אלא גם חברות כמו Zynga (יצרנית פארמוויל) להצלחה מסחרית מסחררת שהוציאה את מיקרוסופט וסוני משלוותן.

"שאלת השאלות", אם כך היא הפוכה בדיוק מזאת בה מתמקד הכתב. ובשל כך גם דורשת להאיר בכתבה נקודות אליהן לא היתה התייחסות, ובראשן המחיר. מחיר – המורכב לא רק מזה של הבקרים – שלפי הכתב יעלו כ-860 ש"ח (לחבילת בסיס, בקר נוסף, ובקר ניווט), אלא ובעיקר ממחיר קונסולת ה-PlayStation עצמה, שמחירה היום בארץ כפול ויותר מזה של ה-Wii.

שאלה נוספת וחשובה לא פחות הנותרת בכתבה ללא מענה, היא האם חוויית המשתמש ב-Move מדויקת ועדיפה על זאת של ה-Wii. והאם כדאי בכלל לקנות את הערכה בארץ או שעדיף לייבא אותה מחו"ל. את התשובות לשאלות האלו, תצטרכו לחפש במקום אחר.

Read Full Post »

תיאור הולם

שילוב נהדר של תיאור המשחק עם התנאים הכלליים של מיקרוסופט...

Read Full Post »

משך תקופה ארוכה חשבתי שאני – או, ליתר דיוק, הקהילה הרחבה של מפתחי ומשתמשי התוכנות הפרטיות (Homebrew) – הבסנו את נינטנדו. למרות המאמצים הבלתי נלאים של היצרנית היפנית למגר את התופעה, הסצנה האלטרנטיבית פורחת על קונסולת ה-Wii משך שנים, תוך שהיא חושפת לא רק את יכולותיהם הנהדרות של המפתחים העצמאיים, אלא גם את המדיניות המעוותת של יצרנית הקונסולה. מדיניות שהביאה את נינטנדו, בין היתר, להשבית, במכוון ובמאמץ, את יכולות המולטימדיה והצגת הסרטים המובנות ב-Wii, להפנות עורף ויד-קשה כלפי מפתחים עצמאיים, לנקוט גישה אופורטוניסטית ובלתי-מתפשרת של חלוקת-שוק, ולשקר באופן בוטה לגבי מניעיה.

את כל העוולות והעיוותים האלו, פעלה בשנים האחרונות קהילת ה-Homebrew כדי לתקן, ובהצלחה רבה. היא סיפקה כלים ובמה לפיתוח משחקים חינמיים נהדרים, אפשרה לנו לשמוע מוסיקה ולצפות בסרטי DVD על ה-Wii, סילקה את מגבלות הגנת האזורים, והוכיחה כי אין לתת אמון ביצרנית, המוכנה אף להקריב את לקוחותיה – ולהביא להשבתת קונסולות – כחלק ממלחמת הקודש שלה לשמר את שליטתה בשוק.

אלא שלמרות כשלונה בהשגת אותה מטרת-על של חיסול סצנת התוכנות הפרטיות, הצליחה נינטנדו עם השנים להגביר את הלחץ ולהערים קשיים הולכים וגדלים בפני מי שסירבו להתיישר עם תכתיביה.

זה התחיל לפני כשנתיים, עם חסימת תוכנת ה-Freeloader, ואיתה – האפשרות הנוחה והקלה לשחק משחקים (חוקיים) שנקנו באזור שונה מזה של הקונסולה. בשלב הבא, החלו עדכוני מערכת – ובהם טלאים ותיקונים שנועדו לחסום תכנים לא מורשים – להיכלל בכל המשחקים החדשים של ה-Wii, ואת אלו אי אפשר היה עוד להפעיל (ואף לראות בתפריט הראשי של הקונסולה), ללא התקנת העדכון. אז נכון שלשתי הבעיות מצאו תכנתים מוכשרים פתרון, אולם זה רחוק היה מלהיות נוח. מי שכמוני רצה לשמור על הקונסולה בלתי-מעודכנת – ופתוחה למגוון השלם של האפשרויות והיכולות שהציעה הסצנה האלטרנטיבית – צריך היה להתקין מספר תוכנות ייעודיות, ולהריץ אותן מחדש לפני כל הפעלה או החלפה של משחק.

לצד אלו, גייסה נינטנדו למלחמה אמצעי נוסף – הוצאת עדכונים תקופתיים לשירות ההורדות המקוון שלה, ה-Shop Channel – שללא התקנתם אי אפשר היה להכנס עוד לחנות ולרכוש משחקים חדשים, או אף להוריד תוכנות חינמיות כמו דפדפן האינטרנט של ה-Wii. גם לכך מצאה אמנם קהילת ה-Homebrew פתרון, בדמות תוכנות שונות שהתקינו רק את המינימום הנדרש, אולם אלו חייבו התחברות לשרתים של נינטנדו והתגלו לא אחת כבלתי אמינות. אני למשל, איבדתי בחודשים האחרונים את היכולת להתחבר לשירות ההורדות, ואיתה – מספר משחקים שקניתי ואני לא יכולה להתקין מחדש, כמו גם כסף וירטואלי (נקודות Wii) שרכשתי, וטרם הספקתי לעשות בו שימוש.

ואז הוציאה נינטנדו את שני עדכוני המערכת האחרונים שלה – והנחיתה מכה קשה מאד על סצנת ה-Homebrew. הראשון, עדכון מערכת מספר 4.2 מספטמבר שעבר, יועד כל כולו ללחימה בתכנים העצמאיים, והביא להשבתתן של קונסולות רבות, באופן שלא מאפשר עוד להשתמש בהן בכלל. והשני – עדכון מספר 4.3, שיצא לפני שבוע והשבית כמעט את כל התכונות והיכולות של התוכנות העצמאיות, באופן שכרגע לפחות, אין לו מענה של ממש. בשני המקרים, ההמלצה הברורה של המפתחים העצמאיים היתה שלא להפעיל את העדכון. ובשני המקרים, כך נראה, רבים לא גילו את ההמלצה אלא כשהיה מאוחר מדי, וגם אלו שכן, עשויים להתלבט, האם להיענות להמלצה ולהמשיך להתנהל בדרכים העקלקלות של הסצנה האלטרנטיבית, או "לחזור בתשובה" בתקווה לזכות חזרה בחיבוק-הדב של היצרנית היפנית.

אם ניתן בכלל "לחזור בתשובה". אני, לדוגמה, ניסיתי – והורדתי את העדכון החדש, בניגוד לכל ההמלצות, וזאת בתקווה לקבל שוב גישה לשירות ההורדות המקוון של נינטנדו. למזלי, הקונסולה שלי לא הושבתה, והיא עדיין פועלת, אולם המחיר ששילמתי היה יקר מאד. מצד אחד, התוכנות העצמאיות ותכונות המולטימדיה הייחודיות מהן נהניתי עד היום הושבתו, משאירות אותי, בין היתר, עם מספר משחקים אמריקאיים שאינני יכולה לשחק יותר על הקונסולה (האירופאית) שלי. ומהצד השני – מסתבר שאני עדיין מנועה מלהתחבר לשירותים המקוונים, ומקבלת במקום זאת הודעה שעלי לעדכן את המערכת. עדכון שמצדו נכשל שוב ושוב, ומודיע לי הודעת שגיאה מסתורית (32022) המצביעה, לכאורה על בעיה בשרתים של נינטנדו, ובפועל – אולי על הצורך ברכישת קונסולה חדשה.

כך או כך, המשמעות היא שהיום קשה מתמיד להמליץ למי שטרם התנסה בהתקנת Homebrew לעשות זאת, בין בשל הקשיים ההולכים ומוערמים בפני מי שמתקין תוכנות עצמאיות, ובין בשל האפשרות שמהבחירה הזאת אולי אין דרך חזרה. במערכה הזאת, אם כך, נינטנדו ניצחה, לפחות בינתיים. וההפסד – הוא כולו שלנו.

עדכון: אחרי חודשים, הסיפור זוכה לסוף טוב.

Read Full Post »

קצת מוקדם (המשחק יצא ביפן ב-22 במאי), החליטו במגזין "גלריה" של עיתון "הארץ", לחגוג היום יומולדת 30 ל-Pac-Man. הגיבור הצהוב, שלפי סקר של DBI מ-2008 הוא אייקון משחקי הוידאו המוכר ביותר בארה"ב, זכה לשער מרשים (ראו תמונה), ולחמישה עמודי כרומו שמכילים שלל עובדות וסיפורים על מעלליו.

בין אלו, תוכלו למצוא את פרטי הטריוויה המוכרים כגון הסיפור (המפוקפק כנראה) שהרעיון לעיצוב הגיבור, הגיע ליוצר Toru Iwatani בזמן שאכל פיצה במסעדה, או האנקדוטה שהשם המקורי Puck Man הוחלף בגרסה האמריקאית ל-Pac-Man כדי להתרחק מהאפשרות ששינוי קל של האות P ל-F על ידי מתנכלים, יפגע בקהל האמריקאי ובמותג.

לצד הטריוויה והאנקדוטות, מובאים בכתבה סיפור פריחתו של המותג בשנות ה-80, שהולידה, בין היתר תוכנית טלוויזיה, אזכורים מוסיקליים, ומרצ'נדייז ענף, וכן קטעים רבים מראיונות עם יוצר המשחק, שחלקם לפחות, מכיל סיפורים לא משכנעים במיוחד.

כזאת, לדוגמה, היא האמירה של היוצר, כאילו הרעיון המקורי היה "של יצירת משחק שיביא גם קהל נשי לאולמות הארקייד". הטענה, לא רק שאינה מתיישבת עם הבחירה להגדיר במובהק את דמות השחקן הצהובה וחסרת המאפיינים המגדריים כגבר (Man), אלא, ובעיקר, היא נשענת, כך נראה, על תפיסות סקסיסטיות מטרידות כאילו ההתאמה של המשחק לנשים היא ב"עובדה שמאד קל לתפעל אותו והפשטות שלו… זה קשור גם לרוחות הפראים ולעיצוב שלהן, הן לא משהו מפחיד". אם תוסיפו לכך את העובדה, ששנה לאחר יציאת המשחק המקורי זכה Ms. Pac-Man – ספין-אוף לא-מורשה של Midway בכיכובה של דמות נשית מובהקת – להצלחה שדחפה את יצרנית המותג לאמץ אותו לחיקה, לא ברורה כל כך הבחירה של הכתבה לחזור ולצטט את טענותיו החשודות של Iwatani.

למרות ההחלטה המבורכת של העיתון להקדיש מקום וזמן לגיבור הארקייד, סובלת גם הכתבה הזאת מהמאפיינים המוכרים של כתיבה על גיימינג בעיתונות המיינסטרים. התחקיר שטחי, הערך העיתונאי מפוקפק, והכתבה כולה נראית כלא מכוונת לקהל שיכול היה לשמוח ממנה במיוחד. במקום ראיון עם היוצר, הציטוטים הרבים של Iwatani הם מכלי שני ושלישי (קטעים מתוך האתר Pac-Man Museum, שחלקם מצוטטים ממקורות אחרים), אין בכתבה ראיונות עם מעריצים או יוצרי כותרי המשך, ועובדות לא מעטות סובלות מאי-דיוקים משמעותיים.

כך, לדוגמה, נטען בכתבה כי המשחק הוא הארקייד הרווחי ביותר בכל הזמנים, וכי שיאו המקורי של בילי מיטשל מ-1999, שהשיג "משחק מושלם" בדמות ניקוד מקסימלי בלי פגיעות, לא הושווה עד היום. מהדורת הגיימינג של ספר השיאים של גינס סותרת את שתי הטענות האלו. לפי גינס, תואר הארקייד הרווחי ביותר בכל הזמנים מגיע דווקא ל-NBA JAM, ואת שיאו המכובד של מיטשל, מה-3 ביולי 1999, לא רק שהיה מי שהשווה עוד באותו חודש, אלא שבין ארבעת השיאנים הנוספים שתועדו מאז, David Race ללא ספק ראוי לתואר "אלוף העולם" בזכות השגת התוצאה בזמן המהיר ביותר מעולם – שלוש שעות 41 דקות ו-22 שניות.

תוסיפו לאי -הדיוקים האלו, את העובדה שהכתבה מקדישה שתי פסקאות שלמות להסביר כיצד משחקים את Pac-Man, כמו גם את הויתור על הסיפורים הטובים באמת – כגון הסתבכותה הכלכלית של חברת אטארי (שזוכה בכתבה, אגב, לשם "עטרי"), והקשר בינה לקריסת שוק משחקי הוידאו בשנת 1983, ותבינו מדוע חגיגת יום ההולדת הזאת, לא שימחה אותי במיוחד.

נקודת האור היחידה בכתבה, היתה הפרשנות האומנותית הייחודית שנתן רנארד גלוזמן, ראש התוכנית לעיצוב ופיתוח משחקי מחשב בבית ברל. לשיטתו ,המשחק הינו אלגוריה לקיום המודרני, במסגרתה מייצג Pac-Man את שיאה האולטימטיבי של תרבות הצריכה – חיים המונעים ותלויים בצריכה מתמדת וחסרת תכלית עצמאית. רוחות הרפאים, על פי פרשנות זאת, הם הניגוד הרדיקלי – מעין קבוצת שמאל שגרה בקומונה במרכז העיר וחווה את העולם כרשת של רחובות ושנאה גדולה לקפיטליסט הצהוב.

סיפור ההסתבכות של אטארי

אלא שדווקא על רקע הזוית הקפיטליסטית המעניינת שמציג גלוזמן, חסר בכתבה סיפורה המדהים של אטארי – מי שהיתה באותם ימים ענקית הקונסולות הביתיות. בסוף שנת 1981, שיא הצלחתו של מותג ה-Pac-Man בארה"ב, הוציאה יצרנית המשחקים אטארי גרסה של המשחק לקונוסלה הביתית הראשונה שלה – ה-Atari VCS. בטוחה בהצלחתו המיידית של המותג, ותוך שהיא נאבקת להספיק להוציא את הכותר בזמן לעונת החגים – עשתה החברה מה שיתברר בדיעבד כמספר שגיאות עסקיות כבדות. הראשונה היתה להתפשר הן על האיכות – הגרסה שפותחה בשישה שבועות בלבד וללא זכרון מורחב, נחשבת לגרועה ביותר שבגרסאות Pac-Man ולאחד המשחקים הגרועים לאטארי – והן על המחיר. Todd Frye, מתכנת המשחק, אילץ את אטארי באיומי עזיבה למתחרה Activision  לחתום איתו על הסכם תמלוגים חסר תקדים בענף, שהעניק לו עשרה סנט מכל עותק שייוצר.

השגיאה השניה, והחמורה יותר, היתה החלטתה הנמהרת של אטארי לייצר כ-12 מליון עותקים של המשחק. זאת, לא רק לפני שהצלחת המשחק הוכחה, אלא למרות הידיעה שבסיס המשתמשים הקיים עמד על כ-10 מליון בלבד. בסופו של יום נמכרו רק כ-7 מליון עותקים של המשחק, ובעוד שהתכנת הפך למליונר, נקלעה היצרנית להפסדים כבדים בשל עלויות הייצור והשיווק האדירות. הפסדים, שיחד עם אלו של כשלון ההימור הבא של אטארי – המשחק על פי סרטו המצליח של שפילברג ET – נחשבים על ידי רבים, לאחד הגורמים לקריסת שוק משחקי הוידאו בשנת 1983.

בארץ, אגב, שלא היתה אז חלק מהעולם הגלובאלי של היום, הפלופ של Pac-Man לאטארי, ספק אם התגלה. רוכב על גל יחסי הציבור האגרסיביים שקיבל גם מצד המפיצה המקומית, ארם בע"מ, היה Pac-Man אחד המשחקים הפופולאריים ביותר בקרב הילדים בבית הספר שלי. אני זוכרת היטב את מבטי ההתפעלות להם זכה חבר לכיתה שקיבל את המשחק ביחד עם הקונסולה כמתנת בר-מצווה, כמו גם את הנסיעה הארוכה באוטובוס לביתו כדי לשחק בפלא החדש. לי עצמי, מעולם לא היה עותק של המשחק, ואת התשוקה לאכול את העיגולים הקטנים ולטרוף את רוחות הרפאים המרושעות, סיפקתי בעיקר אצל אותו חבר, ובעוד הזדמנות או שתיים בחדרי המשחקים של מלונות בהם התארחתי עם המשפחה שלי בקיץ.

Pac-Man המודרני

למרות ההצלחה של המותג, Pac-Man לא הזדקן בעדנה. בניגוד ל-Space Invaders, מותג מאותם ימים שגרסת ה-extreme שלו מ-2009 זכתה לביקורות משבחות (והמחזיק, אגב, בשיא כסדרת הארקייד ששרדה זמן רב מכולן), הצצה ב-Metacritic מגלה שהגיבור הצהוב, הופיע בשנים האחרונות בהרבה מדי כותרים חלשים, שלא הועילו לאוהדים או למותג. יוצא הדופן היחיד, כך נראה, היא גרסת ה-Xbox Live מקיץ 2007. בשנה שעברה הודיעה Namco Bandai שהיא מתכוונת לחזור בכותר חדש לרגל חגיגות ה-30, אולם לדעת מעריצים, העובדה שהיוצר המקורי, שעזב את התעשייה, לא ישתתף ביצירה, מעיבה על סיכוייו של המשחק החדש.

למי שכמוני רוצה להיזכר ב-Pac Man ולא מעוניין לחכות, כדאי לנסות ולהשיג את המשחק שיצא ל-PlayStation לפני כעשור לרגל חגיגות ה-20, והמציע, לצד גרסה נאמנה של הארקייד המקורי, גם קווסט תלת-מימדי בכיכובו של הגיבור. אפשרות נוספת שזכתה להמלצת הביקורת, היא האוסף של Namco ל-Xbox 360, העמוס בגרסאות רבות למשחק, וכולל גם את גרסת ה-Live המוצלחת מ-2007. יום הולדת שמח.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »